סוף 2018, אני מתלבטת מה לעשות עם עצמי ועם שארית חיי. לרובנו יש רגעים כאלה. יודעת שהגיעה העת להיוולד מחדש. כבר היו לי כמה וכמה זיגזוגים וגלגולים בקריירה, והרגשתי שהנה עוד גלגול ממשמש ובא. קצת ציפיתי לזה אפילו. לאורך השנים תמיד ליווה אותי החלום להיות עצמאית-יזמית, אישה בעולם, חשופה לשרב ולרוח, אבל איכשהו רב הזמן התגלגלתי לעבוד בארגונים גדולים, כבדים, איטיים ומגוננים. בתפקידי האחרון כשכירה, אני דוברת של רשות מקומית, משרת אמון. יש לא מעט יתרונות לעולם השכירים. הבחנה ברורה בין קודש לחול, בין שעות עבודה למנוחה, היררכיה ארגונית, משכורת שנכנסת כל חודש. יכול להיות שאם לא היה נבחר ראש רשות חדש, אם לא הייתי נבעטת החוצה, הייתי נשארת שם עד הפנסיה. נכון, היו גם הרבה אי התאמות. אני אינדיבידואליסטית, אידיאליסטית, אוהבת לחלום ולממש, מתקשה לציית לכללים ארגוניים שלא נראים לי ולזרום עם דברים שלא ראויים בעיניי. טבעם של ארגונים גדולים שהם דורשים מס כבד ממי שלא זורם בהם בטבעיות, מס שגורם לך לעשות רבע ממה שהיית רוצה ויכול, מס שמבאס ומעכב אותך פי 4 ממה שבאמת צריך. הגעתי למיזם 'ארטישוק' כדיפולט, אבל זהו, מעכשיו אני רוצה לעוף על ההזדמנות הזאת בכל הכוח. להמציא את עסק החלומות, לברא עולם קטן ומושלם. אין תירוצים ואין את מי להאשים כשמתפקשש. אישה בעולם. והמיזם הזה שלי הוא באמת בועה קטנה ומגניבה. הוא דורש תועפות תשומת לב וטיפוח, ה-DNA שלו עדיין רך, בשלב של גיבוש זהות, שתלווה אותו אחר כך חיים שלמים, או כמו שאלכסנדר קלארק ניסח "הבה נשגיח על ההתחלות שלנו, התוצאות יגיעו מעצמן". אני מקווה שבשנים הקרובות המיזם הזה ידע לתפוס רוח ולשוט על פני המים, שאוכל לעצום מידיי פעם עיניים, בלי לחשוש שכשאפקח אותן הוא יעלם. אני מקווה שהוא יעלה על פסים מקיימים, מערכת קשרי win-win עם אינרציה משל עצמה. מקווה שיהיו לנו הרבה שנים טובות יחדיו.