הרבה ספרי אושר חלפו בביתנו לאורך השנים. בחלקם דפדפתי, כמה מהם צלחתי וכמה וכמה זנחתי, אבל לא ממש מצאתי את עצמי באף אחד מהם. הספר של צ'יקסנטמיהיי יוצא דופן בז'אנר. הוא לא כותב ישירות על אושר והנאה – אבל כן מקשר אותם לסוג של חוויה, שהוא מכנה 'flow' ובעברית 'זרימה' (אבל לא במשמעות הרווחת הסלנגית של 'לזרום עם זה', בעצם, כמעט להיפך). אני חושבת, מרגישה, שעצם החיפוש אחר אושר רק מרחיק אותו. ממני - בכל אופן. בפולניה לא דיברו על אושר. מבחינתי אושר והנאה הם לכל היותר בונוס על משהו אחר. לא משהו להתכוונן ולשאוף אליו ישירות.
מיהיי צ'יקסנטמיהיי, פרופסור הונגרי עם שם בלתי אפשרי, מציע תאוריה שיותר מסתדרת עם התחושות האלה שלי. הזרימה שהוא מדבר עליה היא תחושת ההתמסרות המלאה לפעילות, שתובעת את כל תשומת הלב, עד כדי שכחת כל השאר. היא יכולה להתרחש בשעת פעילות (לרב כרוכה ביצירה), שנשענת על מיומנויות גבוהות של העוסק בה, בביצוע משימה שמאגרת אותו דיי הצורך, ומתוך תחושת ערך ומשמעות שהוא מייחס לתוצאותיה והשלכותיה. כדאי לצפות בהרצאה שלו ב TED ומומלץ גם לקרא את ספריו. כמה דברים שמירקרתי לעצמי בספרו - זרימה:
יש דמיון רב בין תיאורי 'הזרימה' של שחיינים, שחמטאים, מוזיקאים, מטפסי הרים, אמנים, פועלים, יזמי הייטק, רועי צאן... וכנראה כל האנשים, בכל התרבויות והזמנים. כשצ'יקסנטמיהיי השווה בין העדויות השונות הוא גילה שהן דומות להפליא. בכולן תוארה התלהבות גדולה (לפעמים אקסטזה), ברבות מהן דובר על צמצום ממדי הזמן והמרחק ל-כאן ועכשיו. כדורגלן אמר ששום דבר לא קיים עבורו מעבר לגבולות המגרש, פסנתרן הרגיש שהוא והפסנתר הם הדבר היחיד שקיים בעולם, השייט ראה ספינה וים וזהו, שעות נדמו כדקות ולפעמים להיפך – דקה יכולה להידמות כשעה. 'זרימות' תועדו גם במצבי מצוקה, בעתות מחסור, רעב וחולי. המחקר של צ'יקסנטמיהיי החל, למעשה, משיחות עם אנשים ששרדו תקופות מצור במלחמת העולם השנייה. כשקראתי ובחנתי את הדברים על עצמי – חשבתי שמבחינה כימית-הורמונלית-חשמלית-גופנית סביר שכל 'הזרימות' הללו מקודדות באורח דומה. הגוף לא ממש מבחין ביניהן. אותה נוסחה, אותו תמהיל הורמונים מאפיין את כל הזרימות באשר הן.
חווית הזרימה תובעת את כל תשומת הלב ומשכיחה מאתנו לזמן מה את כל הדאגות והמועקות, את הרעב והעייפות, ולפעמים אפילו את הכאבים הפיסיים. ההסבר שמוצע בספר הוא שבפועל התודעה מתקשה להתייחס ליותר מפריט מידע מסוים, שממלא אותה. הגיוס של המשאבים לזרימה, מרחיק ומדחיק את שאר רכיבי המידע מהתודעה.
חווית הזרימה מעצימה ומחזקת את 'העצמי'. בשונה מחוויות אחרות של התמסרות עד ניתוק ושכחה עצמית (כמו סמים ואלכוהול, הצטרפות לכתות, התמכרויות, הכאבה עצמית וכו') – חווית הזרימה מרחיבה את התודעה ואת הכישורים והייחודיות של מי שחווה אותה. זו חוויה מצמיחה שתורמת לעצמאות ותחושת היכולת והשליטה בחייו של מי שחווה אותה. "אתה מביט בפליאה בעצמך ובמעשה ידיך ומתמלא התלהבות". תחושת השליטה על החיים היא רכיב חיוני למה שאנשים מתארים כאושר.
אחד הפרקים בספר מוקדש לקשרים שבין עונג להנאה ולאושר. אנשים נוטים לקשר בין אושר, איכות חיים ועונג (פיסי ורגשי), אבל עם כל החשיבות והחיוניות של עונג – אושר נוצר ממשהו עמוק ואקטיבי יותר. עונג לא מחולל את התהליך שהנאה מחוללת. הנאה כרוכה בהתמודדות עם אתגר, מתחושה של תנועה קדימה, מעבודה (לרב קשה) שנושאת פירות.
ומשהו אופטימי לסיום- אנחנו יכולים להמשיך להנות מזרימה כל החיים, אבל זה מחייב אותנו להמשיך לאתגר את עצמנו, גם אם כבר רכשנו מומחיות, גם אם אין עוד צורך. לא מספיק לבדר ולענג את עצמנו, זרימה מתרחשת רק אל מול אתגר. אני אישית מתרגמת את זה ל-להמשיך ליצור.
(ארטישוק עוסקת ב - חופשות אמנות, רטריטים הבנויים מרצף סדנאות ציור, כתיבה, צילום ועוד. פרטים בדף הבית)