החדר מתרוקן מיושביו, ואולגה ואני משיבות לו את פניו הקודמים, חסרי הגוון. כני הציור, המסך והפרגודים מתקפלים לתוך עצמם, הצבעים, המכחולים, הגירים, האלבומים, המזרון והכריות, הלונגים שהתעטפנו בהם בין לבין, עושים דרכם החוצה, עוד רגע לא יהיה זכר לכל ההתרחשות היפה שהייתה פה ולא נהיה בטוחות אם אמנם הייתה.
שלושה ימים אינטנסיביים. אני נעה בין שלל דמויות וחוויות – חווית החשיפה, חוויה הציור בהנחית אמנית מדהימה כזו, חווית המנחה בעצמי, האם הגדולה-קטנה של הארוע, חווית התפעול על שלל התמודדויותיה הלוגיסטיות, וזה אינטנסיבי אבל לא תובעני, אני צלולה ורגועה ונהנית מכל התפקידים, שמחה בנדיבותם של המארחים שעולים על גדותיהם ברצון לסייע, מתמודדת בתושיה סלחנית מול כל התקלות (וְיֵשׁ), שמחה בחדוות הציור, עירום זה הנושא האהוב שבאהובים, ותמיד עד היום חסרה לי הנחיה וממש ככה רציתי את זה, ושום דבר לא יוצא מושלם, לא האירוח, לא הציור ובטח שלא המידול, אבל זו אי שלמות יפיפייה.
ואני לא לחוצה בכלל כי מבחינתי אני לא מובילה, אלא רק מטה בעדינות את החישוק הזה שלהטוטני בועות סבון משתמשים בו כדי לעודד את בועותיהם לנוע לכאן ולכאן, לצמוח, להתמתח ולהשיק זו לזו, ואז להזמין את קרני השמש לצבוע פריזמות צבעי קשת על עורן הדקיק.
אנחנו חבורה הטרוגנית מכל בחינה, בשום אופן לא מקשה אחת, אבל אמון פשוט וטוב לב הולך וצומח בינינו לאורך שלושת הימים, אחווה רכה כשמיכת נוצות נחה עלינו ומחממת בלי להכביד, ומתוך האווירה הזו נולדות שיחות מרטיטות לב ביופיין.
אף אחד מאתנו לא מורגל בהתייצבות ערומה מול קבוצת ציירים, אף אחד לא אדיש לזה ולא cool או נון שלנטי בעניין. אולי באפריקה או בשבדיה זה ככה. פה לא.
אפילו חברותי הטובות ממנוף, שהצטרפו וליוו אותי בשמחה לכל ההרפתקאות הקודמות שלי, שלחו אותי לדרכי לבד הפעם, בחיבוק אוהד וחיוך סקרן ומשועשע, אבל לבד.
אנשים רואים בבגדים הגנה, מחבוא, תחפושת, מסכה, מסך, משהו שלא ממהרים להסיר. אבל נדמה לי שגם בחשיפה יש מידה של הגנה. דווקא כשאני חשופה וכנה אני חשה שאף אחד לא יגע בי לרעה. וזה לא לגמרי נכון ומדויק, אבל יש בזה משהו. אני יכולה לחשוב על הרבה דוגמאות להגנות שחוסמות, מקשיחות ומקשות. הגנות שצמחו בזמן אחר ואולי הצילו נפשות בשעתן, אבל ממשיכות לפעול את פעולתן, לחסום ולמנוע, להגן ולפעמים לתקוף, מדמיינות קרבות וסכנות ופה ושם יוצרות אותם, רק כדי לתחזק ולשכלל את יכולת הפעולה שלהן.
יש משהו משחרר ומרגיע בהסרת הגנות וזה פעל כפלא על כולנו.
בתוך החדר הזה שקודם קראנו לו סטודיו ועכשיו הוא סתם 4 קירות ותקרה, נדמה לי שאני נושפת בעדינות בכנפיו של פרפר, מניעה משק קל קליל בצידו האחד של העולם.
(ארטישוק עוסקת ב - חופשות אמנות, רטריטים הבנויים מרצף סדנאות ציור, כתיבה, צילום ועוד. פרטים בדף הבית)
