לא יודעת למה ציור מסוים, בין המון ציורים אחרים, תופס אותי. מושך אותי להתעכב, לשוב ולהתבונן, ולצלם, אם אפשר, ולשמור. זה יכול לקרות לי במוזיאון או בדפדוף בעיתון, או בשיטוט באינטרנט, הוא יכול להופיע בין ציורים של ציירים אחרים או בין ציורים אחרים של אותו צייר, וזה לא מקרי. ציור כזה יבלוט ויתפוס לי את העין בעקביות, בכל הרכב ולאורך שנים. כמו שהשם קופץ מתוך רצף מילים. כמו שיר שנאחז בזיכרון. הציור הזה הוא כזה.
ראיתי אותו פעם ושמרתי, בלי שם, ומידי פעם חזרתי והבטתי בו. חשבתי שהוא של אחד האימפרסיוניסטים, אולי דגה, רחוק ובלתי נגיש. ממש לא ציפיתי שזו תהיה ציירת צעירה ועכשווית לגמרי, שגרה פה בארץ, שאפשר לשאול אותה שאלות...
מצחיק, לא?
אז הנה מצאתי ושאלתי, והיא ענתה :
Marina Levitan
ציירה את הציור במסגרת הלימודים בביה"ס של ישראל הירשברג, לפני 9 שנים. זה היה תרגיל באימוץ שפה של אחד האולד מאסטרים, והוא אכן צוייר בשפתו של אדגר דגה, על בסיס צילום שחור לבן מסרט ישן. הציור הזה הוא למעשה סקיצה קטנה לקראת ציור גדול, אבל גם מרינה וגם הירשברג הרגישו שמשהו נהדר קרה בו.
מרינה מעידה על עצמה שהיא מציירת אור, כמו הרבה ציירים וצלמים, אבל בציור הזה האור מחולל משהו מיוחד. צבעוניות קרה-חמה מלאת אווירה. סרט שלם בפריים אחד מדויק.
