ראיון עם אורה ראובן, פוסט שלישי בסדרה ' א ו ר ב ק צ ה ' - אמנים ויוצרים חולקים טיפים ומחשבות בנושא יצירתיות.
הריאיון עם אורה נפתח בגילוי לב אופייני לה ב-"האמת, המילה יצירתיות מעצבנת אותי" (אבל בעיני גילוי לב זה תנאי סף ליצירתיות ודווקא נקודת מוצא טובה לראיון) - "זה מתחבר לנקיטת פעולה. עכשיו נהיה יצירתיים ונעשה ככה וככה. וזה מתחבר לעיסוק ב'הדבקות' ושני הדברים הם לא יצירתיות עבורי. התחלתי מזה, מהדבקה וחומרים, אבל עשיתי דרך ארוכה מאז. כשאני אומרת התעסקתי בחומרים, הכוונה שזה מה שהעסיק אותי בראש, החומריות באשר היא. היום העיסוק בחומר, בחירת החומר, הוא תוצאה של חשיבה, של רעיון שלם למעשה שאעשה. יצירתיות עבורי זו צורת חשיבה ואולי צורך שמכרסם בי."
הכרתי את אורה ככותבת אנונימית אי אז לפני 15 שנה, בעידן הבלוגים האנונימיים של ישראבלוג. שתינו כתבנו שם. אורה הייתה אז בתחילת ההסתערות וההתמסרות שלה לעולם האמנות. היא אומרת (ואני זוכרת שכבר אז אמרה) שהלימודים במדרשה בבית ברל שינו לגמרי את תפיסת האמנות שלה. "למדתי את התפיסה העכשווית של האמנות כפי שהיא נתפסת בעיני אנשי אמנות מובילים/נחשבים/קובעי דעה, בארץ ובעולם. למדתי להבין שתפיסת האמנות היא משהו אופנתי ומשתנה (זרמים). למדתי להרים את העיניים מהקרש שמצאתי או מהאבן או מהבד שאני מציירת עליו ולראות את מה שאני עושה כחלק מהקשר כללי, מדו שיח עם המציאות, הפוליטיקה, עם עצמי, ואילו הביצוע, ההחלטה מה לעשות, איך לצייר, מה לצייר, או לצלם, או לעשות וידאו - זה נגזר מהמחשבה הכללית. עם השנים למדתי לאזן בין קובעי הדעה לבין מה שבראש שלי"
אורה ציירה באותן שנים סדרה ארוכה של עירום גברי. זה נתפס כמקורי וחדשני רק בגלל ההקשר- "אם לא לומדים תולדות אמנות לא יודעים שאשה לא ציירה גברים עירומים ואם לא יודעים את זה אין בכך שום נונקונפורמיזם. לי, למשל, זה נודע רק כשלמדתי את זה. המקוריות היא לא באופן הציור או באיכות הציורית, אלא בקונטקסט.
לפעמים פשוט לפתע פתאום אני רואה תמונה בעיני רוחי ומתחילה לחשוב איך לממש אותה. תמונה צצה פתאום, ממלאת את שדה הראייה באופן חד! לא יודעת להסביר. יודעת שזה קורה לי במיטה בבוקר, בטרם פקחתי עיניים ובטרם הבנתי מי אני, זו שמתעוררת במיטה שלה. כך ראיתי פעם את עצמי מחובקת עם שלד. מחשבות על מוות הסתובבו בראש, אבל לא יודעת לומר לך איך נולד החיבוק הזה. זה - אם את שואלת אותי - מקורה של יצירה. הרעיון היה איך לא לפחד מהמוות איך להתיידד איתו, איך לא ללכת לבית הקברות לאזכרה כי מה שיש שם זה עצמות, ואילו הזכרון הוא בראש. אלו היו המחשבות שדחפו אותי לחשוב הלאה, איך לממש את הגישה הזו בכלים ויזאוליים. כך נולד הרעיון של הצעה לפינת ישיבה - מיצב. (תמונות למטה). המיצב כלל כמה צילומים משפחתיים שלי מחובקת עם השלד, תלויים במקבץ על הקיר, לצד כוננית ובה מסכות מוות של כאילו בני משפחה, וכורסה על יד, לשבת אל מול המתים בסלון, במקום בבית קברות. הרעיונות האלה נולדים מתוך סטייט אוף מיינד שאין לאן לברוח ממנו, לא צריכה לזמן שומדבר. המקוריות והנונקונפורמיזם הם חלק מטבע, ממבנה אישיות, זה יכול להתקיים באדם בלי קשר לאמנות."
בכל זאת, למרות שברור שזה זר להלך החשיבה של אורה – אני מנסה לכוון אותה לעניין הטיפים ליצירתיות, שהרי זה מה הבטחתי לתת בפינה הזו. שואלת אותה איך נולדים רעיונות ובאיזה חומרים לזרוז לידה היא משתמשת בתקופות יובש, כשלא צצות תמונות בראש. ואלה 3 הטיפים של אורה:
1.כשאין לי מחשבה/תמונה/רעיון/ אני הולכת לסטודיו לצייר פורטרט. מלאכה עמלנית, מספקת ומשחררת. 2. אני מתבוננת המון באמנות מכל הזמנים, (ספרים, אתרים) ובעיקר עכשווית, מתעניינת גם בדיון סביב האמנות ובהקשרים. הטיפ שלי - לחפור בספרי אמנות. לאו דווקא לקרא. לראות אמנות בספרים וסרטים. זה משפיע, מעניק השראה, כיווני מחשבה. נסו כאן - https://artsandculture.google.com/. עולם ומלואו. 3. בשנים האחרונות אני עושה בעיקר דיגיטלי. לוחצת על כל כפתור אפשרי כדי להבין מה זה עושה. מתוך ההבנות האלה של מה עושה כל דבר - נולדו המון רעיונות לעבודה שלמה. רק כשהבנתי שאפשר מציור במציאות מדומה לעשות וידאו 360, נולדה לי המחשבה לחבר ציורים אחדים לסיפור, ולהוסיף סאונד וקול.