שוקולד

אחרי שציור סיים להסתיים, או פוסט נכתב ועלה, קצת אחרי שרעיון התממש (או לא), אני נכנסת למוד מוטרד ומיואש משהו, שמא... זהו. לא יהיה הדבר הבא.

לפעמים אני מעיפה מבט קצר בנוסטלגיה, אבל קדימה אני מביטה בכמיהה, בערגה. מחפשת את ה-דבר ה-בא שישוב וימלא אותי. ההפסקה שבין לבין לא משרה עליי שום נינוחות, לא רוגע ולא ציפייה סבלנית, אלא רק 'נו מה עכשיו' עצבני וחסר מנוחה. ואז, כשהשלב המטריד של 'נו מה עכשיו' משתנה ל'יש לי רעיון', לאנרגית יצירה אדרנלינית – מייד, דבר ראשון, אני רצה לחפש שוקולד. איך שהמוח נכנס למוד אקטיבי, הוא מתחיל להצטמא לאנרגיה הזמינה-טעימה הזו, פחמימות ריקות ומתוקות. אחר כך, בשלב הביצוע, שלב המלאכה שצריך שתיעשה – זה עובר לי. אני לא רעבה כשאני מבשלת ולא כשאני מציירת.

גם לא בספורט או הליכה – או בשוטטות בעיר, או בקניות. אבל איך שאני מתיישבת מול המחשב ומנסה לגבש רעיון – חייבת שוקולד. (ארטישוק עוסקת ב - חופשות אמנות, רטריטים הבנויים מרצף סדנאות ציור, כתיבה, צילום ועוד. פרטים בדף הבית)