אני אוהבת להתחיל דברים מהסוף ולחזור לאחור. אני זקוקה לשובע שבא מסיפוק הסקרנות כדי להתמודד עם הרעב שבגילוי איטי. לכן אני מריצה סרטים, מציצה בסופי ספרים וגם לומדת דברים בדרך ההפוכה הזו.
וככה גם בציור.
פעם פעם ניסיתי ללכת לחוג ציור. הייתי סטודנטית בטכניון ורציתי להתנער מהשיטתיות שאיפינה את המקום הזה – תמיד נדבך אחרי נדבך, חדו"א1 לפני חדו"א 2, שושלות של סטטיסטיקות, וסירס זימנסקי (מכניקה בסיסית) לפני מכניקת הקוונטים – כאילו שזה מה שיעזור לי להבין משהו מכל זה.
אז ציור. הדבר הראשון שרציתי לצייר היה מודל עירום. הדבר הראשון שנדרשתי לצייר היה... – צנצנת. אפילו פרח לא היה בה. רק אור, צל ונפח. בשיעור הבא הניחו לפנינו לימונים. לשיעור השלישי כבר לא הגעתי, פשוט הפסקתי לצייר.
שנים אח"כ יצא לי פה ושם לצייר מודל, בדילוג רחב על כל שלבי האבולוציה האמנותית, אבל מטבע-דומם ברחתי כמו מניקוי פאנלים.
והנה רק עכשיו אני מגלה-חוזרת אל אותו בסיס ישן. שום!
ציירתי שום!
Comments