• artyshoknirit

לזרום כמו דגים חיים (לאו דווקא עם הזרם) - על פי הספר 'זרימה'/צ'יקסמנטמיהיי



הרבה ספרי אושר חלפו בביתנו לאורך השנים. בחלקם דפדפתי, כמה מהם צלחתי וכמה וכמה זנחתי, אבל לא ממש מצאתי את עצמי באף אחד מהם. הספר של צ'יקסנטמיהיי יוצא דופן בז'אנר. הוא לא כותב ישירות על אושר והנאה – אבל כן מקשר אותם לסוג של חוויה, שהוא מכנה 'flow' ובעברית 'זרימה' (אבל לא במשמעות הרווחת הסלנגית של 'לזרום עם זה', בעצם, כמעט להיפך). אני חושבת, מרגישה, שעצם החיפוש אחר אושר רק מרחיק אותו. ממני - בכל אופן. בפולניה לא דיברו על אושר. מבחינתי אושר והנאה הם לכל היותר בונוס על משהו אחר. לא משהו להתכוונן ולשאוף אליו ישירות.

מיהיי צ'יקסנטמיהיי, פרופסור הונגרי עם שם בלתי אפשרי, מציע תאוריה שיותר מסתדרת עם התחושות האלה שלי. הזרימה שהוא מדבר עליה היא תחושת ההתמסרות המלאה לפעילות, שתובעת את כל תשומת הלב, עד כדי שכחת כל השאר. היא יכולה להתרחש בשעת פעילות (לרב כרוכה ביצירה), שנשענת על מיומנויות גבוהות של העוסק בה, בביצוע משימה שמאגרת אותו דיי הצורך, ומתוך תחושת ערך ומשמעות שהוא מייחס לתוצאותיה והשלכותיה. כדאי לצפות בהרצאה שלו ב TED ומומלץ גם לקרא את ספריו. כמה דברים שמירקרתי לעצמי בספרו - זרימה:

יש דמיון רב בין תיאורי 'הזרימה' של שחיינים, שחמטאים, מוזיקאים, מטפסי הרים, אמנים, פועלים, יזמי הייטק, רועי צאן... וכנראה כל האנשים, בכל התרבויות והזמנים. כשצ'יקסנטמיהיי השווה בין העדויות השונות הוא גילה שהן דומות להפליא. בכולן תוארה התלהבות גדולה (לפעמים אקסטזה), ברבות מהן דובר על צמצום ממדי הזמן והמרחק ל-כאן ועכשיו. כדורגלן אמר ששום דבר לא קיים עבורו מעבר לגבולות המגרש, פסנתרן הרגיש שהוא והפסנתר הם הדבר היחיד שקיים בעולם, השייט ראה ספינה וים וזהו, שעות נדמו כדקות ולפעמים להיפך – דקה יכולה להידמות כשעה. 'זרימות' תועדו גם במצבי מצוקה, בעתות מחסור, רעב וחולי. המחקר של צ'יקסנטמיהיי החל, למעשה, משיחות עם אנשים ששרדו תקופות מצור במלחמת העולם השנייה. כשקראתי ובחנתי את הדברים על עצמי – חשבתי שמבחינה כימית-הורמונלית-חשמלית-גופנית סביר שכל &#x