• artyshoknirit

להשאיר את הכל מאחור

פסל מדהים של גבר ערום, חייתי למראה, כורע מעל בריכה ומקרב קערה אל פיו, כתפיו שחות בצער, כפות רגליו כבדות וגדולות, נראה כאילו הוא משיב את רוחו שכמעט ניטלה ממנו - עומד ליד הכניסה לבית של אודי שואבי. פסל מדהים. אמרתי. לא משהו שמישהו מפסל לעצמו סתם ככה.

אודי גר לא רחוק ממני, ובעצם אנחנו מכירים כבר כמה שנים, אבל רק כשהוא נרשם לרטריט של 'ארטישוק' (מאלה שנדחו שוב ושוב בסגרים) ואחרי שהוא הצטרף בעקבותיו לקבוצת ציור שאני מציירת בה, התוודעתי לצד היצירתי-אמנותי שלו, וכשהוא אמר באחת הפעמים כמה אור זה מכניס לחייו רוויי הגעגועים, הסתקרנתי והלכתי לשאול אותו על האמנות (שהוא לא קורא לה ככה) בחייו, ומה הביא אותו להירשם לרטריט.

אודי: "יש לי יכולות טכניות אבל אני לא רואה את עצמי כאמן. את הפסל שראית העתקתי מהמקור שנמצא באוסלו. אמי ידעה לצייר וגם למדה, וממנה קיבלתי את היכולת לביטוי גרפי. אני רושם מאז שאני זוכר את עצמי, אבל ברמה בסיסית ובלי ללמוד. רק בגיל 34 נרשמתי בפעם הראשונה לחוג, ואחר כך קצת בחו"ל, במסגרות מקומיות-קהילתיות, לא לימוד מסודר ומובנה, וציירתי וראיתי שאני נהנה מזה.

ב הזמן אני לבד עם זה. מאוד לבד. הייתי צמא לחברה כשנרשמתי לרטריט שלך."


וטובה - אני שואלת אותו – ממתי העבודות האלה של טובה?

"טובה התחילה ליצור, בעיקר בפסיפס, רק בשנים האחרונות, כשעוד לא היה לה מושג שאלה השנים האחרונות. לשנינו לא היה. הכל קרה מהר כל כך. היא מאוד שמחה בגילוי היצירתי הזה, נשאבה לזה לגמרי, הייתה שואבת השראה ומוטיבים ברשת, רצתה שאצייר לה... זה עושה לי טוב לחיות היום בין העבודות שהיא השאירה אחריה.

בסוף באו 8 חודשים קשים ונוראים וכשזה נגמר הייתי שבור כל כך שעזבתי הכל. לא יכולתי לצייר ולא לכתוב, לא היה טעם לכלום, הרגשתי שהכל נהרס לעד.

חלפו שנים עד שמשהו מיצר החיים חזר אלי. ואז התחלתי עם חוגים. המון חוגים. פעם ראשונה שהוצאתי את האף מהבית, ובבת אחת הצפתי את עצמי בהמון פעילויות. אני אדם שקט שלא מרבה בקשרים חברתיים וגם לא היה לי צורך כשהיינו יחד, אבל שנות הבדידות היו קשות מידי.

אני מחכה לרטריט כדי להשאיר את הכל מאחור, להתרחק ממה שמוכר וידוע, להתנתק מהפרעות ולהתרכז ביצירה. זה מה שקורה ברטריט, לא?"