להבין בני אדם

כל כך התרגלנו ללמוד היסטוריה מפי היסטוריונים (או מתווכים אחרים), שחשבנו שהיא באמת כזאת. ספרותית, מובנית, סיבתית, מאפשרת הפקת לקחים, מתפתחת, עם גיבורים שמנהיגים ומובילים אותה לכאן ולכאן...

 כל כך התרגלנו ללמוד על טבע האדם מפי מורי רוח ומומחי נפש, שחשבנו שכאלה הם בני האדם. חיות הגיוניות כאלה, שניתן לחשב ולחזות, שוחרות טוב בבסיסן, חפצות חיים.

גם הגיון דתי-אמוני היה שם תמיד ברקע. שכר ועונש, מוסר, תקווה, סדר.

רק ששום דבר מזה לא נכון. מעולם לא היה נכון. המציאות האנושית לא מתנהלת לפי סיפור שמישהו מספר לעצמו, לא מצייתת לנראטיבים, היא מעולם לא התנהלה ככה.

זה סיפור. ספרות. מעשייה.

אפשר להתפכח, להתעורר, להירדם, להחליף קונספציות, לשכנע, להשתכנע,

אבל האנושות תמשיך להתרחש שם מחוץ לסיפור, לא כפופה לחוקיו, בלי סימטריות, ומשפטי חזון, בלי 'אם - אז', מפלצת מרובת ראשים.

לפרקי זמן פתאום חודרת לי לתודעה עוצמת הרוע. לא מצילומים שראיתי, לא מסרטונים שלא ראיתי, אלא מהמראות שהמח עצמו יוצר.

רוע פסיכופטי, מוטרף, על-תרבותי, בלתי אפשרי, אבל זה קרה וזה יקרה, אין שום דבר אנושי בלהיות אנשים. רוע עדרי, שתמיד מופנה גם פנימה לתוך העדר, הורס, מאמלל ויוצר חברות שכולם היו נמלטים מהן ונוטשים לו רק יכלו. רוע מוחלט.

כל כך כך התקדמנו בהבנת הטבע, הפיזיקה, החי -צומח-דומם, וכל כך נתקענו בהבנת בני האדם, עצמינו.