בימי חמישי, בתקופה האחרונה כמעט כל חמישי, מתחיל רטריט. ולכל רטריט כזה אני מגיעה טעונה בכמיהה וסקרנות אין קץ, אחרי חודשים ארוכים של עבודה והכנות וחלומות, אבל לא משנה כמה השקעתי וטיפחתי וחיכיתי וציפיתי, כשמגיע הרגע ומשתתפים מתחילים להגיע, במזוודותיהם העמוסות, תיקיהם הכבדים ומבטיהם הזרים-תוהים, אני רואה אותם ונבהלת. ואותו 'מה הייתי צריכה את זה' מוכר וידוע הולך ועולה לי מעומק הבטן אל הגרון.
אני הרי לא בת אדם של קבוצות, מעולם לא השתייכתי לחבורה, לא מסתדרת עם מסגרת, חפה מכריזמה ומנהיגות, יש לי קול חלש שבנוי לדיבור שקט ומתעוות בדציבלים גבוהים, אין לי מושג איך להוביל בני אדם כלשהם לאיזשהם מחוזות, ואני מסתכלת עליהם ומתמלאת געגועים למשתתפי הרטריט הקודם.
אין לי מושג מה הם חושבים עלי, מה כואב או מאיים עליהם, ואם הם יאהבו את המקום ואת הסדנה ואותי.
ואיך הם יקבלו את הפשלות שקורות פה ושם, כשארוחה מתאחרת, או לא טעימה למישהו, וכבר אי אפשר לשלוף חבילת קורנפלקס תלמה, כמו אז במסעדות עם הילדים, ואיך אני מוודאת שהם לא יהיו רעבים, רק לא רעבים פליז... (טעים להם? - שואל אותי אב המנזר בווצאפ - טעים, טעים, אני מאשרת, גם אם לא, ומוסיפה רגשון עם לשון)
ואז מתחילות הסדנאות וברטריט האחרון, כתיבה עם אלי אליהו, ניצת אי משם איזה ויכוח. סתם ויכוח. בלי סיבה, בלי נושא, פתאום התחילו הקולות להסתכסך זה בזה ולהדהד מהתקרה הגבוהה של המנזר, ואני יודעת שזה יעבור, שיהיה טוב, שיושב לידי משורר מחונן שכולם מחכים לשמוע, אבל ברגע זה אין לי מושג איך להשתיק את הפופוליטיקה הזאת.
תן להם תרגיל - אני לוחשת למשורר המחונן, שיושב וממתין כמו מורה צעירה לשקט – תעשה שיתחילו לכתוב, ליצור – אני מבקשת, ומתחננת להורמוני הרוך של היצירה שישתחררו כבר, ואז קורה הנס המבורך וכמו שסתום חד כיווני מסיט את כל הויכוח הרועש הזה לנחל מפכפך של מילים.
וככל שהמילים זורמות, הם משילים קליפה אחרי קליפה, במין התקרבות הדרגתית מאוד, משהו נהדר קורה למוח של בני אדם כשהם מתחילים ליצור, זה צורך מהם כל כך הרבה משאבים שלא נשאר מקום לדאגות, קטנוניות, חשדנות והתגוננות, ואני הרי רואה את הנס הזה מתרחש לנגד עיני בכל סדנה, אבל בכל פעם שוכחת.
(ארטישוק עוסקת ב - חופשות אמנות, רטריטים הבנויים מרצף סדנאות ציור, כתיבה, צילום ועוד. פרטים בדף הבית)
Comments