אנשים אף פעם לא נראים זקופים וישרי גפיים. הם מלאים אצבעות, פנים, קימורים, תנועה. גם כשהם עומדים בלי לזוז, משהו זז בהם, ואולי זו היד שמציירת אותם שזזה וכל תזוזה שלה משנה את הכול. בכל פעם שאני ניגשת לצייר בן אנוש, אני מרגישה שהפעם זה לא יעבוד, ששום דבר מהאנושי והתלת ממדי שמולי, לא יעבור אל הדף הסרבן. ואז עולות מחשבות כפירה - אולי עדיף לצייר צנצנות, עציצים עם פרחים או משהו כזה. ותוך כדי המחשבות אני מקשקשת, מתבוננת, משרבטת, משחררת ומשתחררת וכבר לגמרי לא אכפת לי מה יצא. ואז, לפתע, משהו צץ ועולה, וזה משמח ובעיקר מאד מפתיע. משהו מהאדם שעומד מולי מתחיל להתבהר על הדף. זמן לא רב חולף והינה אנחנו מחליפים תפקידים, ועכשיו זו אני שם, תלת מימדית ואנושית, והם מתבוננים ומציירים אותי.
Comments