• artyshoknirit

צובעת את החיים

כילדה מאד אהבתי חוברות צביעה. יכולתי לשבת מרותקת שעות, ליצור קומפוזיציות, להתמוגג מניגודים, לדייק על הקווים, לסיים ואז להתבונן שוב ושוב ביציר כפיי. בהיעדר ביקורת שיפוטית הרגשתי חופשיה לקשט מכנסיים של דחליל בוורוד פוקסיה וגג של בית בסגול מזעזע. היה בפעילות הזאת משהו זורם, מערסל, מרגיע.


נזכרתי בתחביב הילדות הזה בסבב הלחימה האחרון כשעיניי נפלו על 'ספר צביעה למבוגרים' שהיה מונח על ריצפת ממ"ד בבית של חברה. מסתבר שהספרים האלה הם טרנד רציני בארה"ב ובאירופה, ולפני כמה שנים הם הגיעו גם לישראל. מחקרים מצאו שצביעה וציור ניחנו ביכולת מופלאה לפוגג מתח באמצעות הרגעת האמיגדלה, אותו מבנה קפריזי דמוי שקד בעומק האונה התיכונה במוח, שאחראי על מנגנוני ה- Fight or Flight (הילחם או ברח) שלנו, ושפעילות יתר שלו גורמת להפרעות פחד וחרדה.

אז לחוברות צביעה לא חזרתי, עדיין לא. גיליתי שבגילי המופלג מתאים לי יותר להתפרע מחוץ לקווים באמצעות עיפרון פחם או מכחול אקוורל. מצאתי שזה כיף לא פחות, שזה מרומם נפש, וכמה מפתיע, שזה לא דורש כשרון מיוחד.